אבל היה קשה לתרגל. כשאין כסף לחיות, אז
אין מספיק זמן לתרגול. התחלתי לחפש, איך אפשר להרוויח טוב לחיים. אמרו לי
שאני יכול להיות אמן או מעצב לא רע. אבל בשביל זה צריך ללמוד, ופתאום נמצא
בן-אדם שהסכים להיות הנותן חסות שלי. הוא שילם לי 900 דולר לכל חודש, שכאילו
הושקעו ללימודיי כמעצב, אבל למעשה לא למדתי, אלא תרגלתי יוגה.
בסוף נסעתי להודו. היה לי מגזין הודי שקניתי
בשוויצריה. שם היה תמונה של בית הגורו שלי וכתובתו. בשעה שתיים בלילה נחתי
בדלהי ויצאתי לכיוון הכתובת הזו. הרחובות היו ריקים. צלצלתי בדלת, אבל אף-אחד
לא הופיע. התחלתי לפחד, כי הגעתי ללא הודעה מראש. אבל אחרי זמן מה היה רעש
של צעדים ואדם פתח את הדלת. הוא הזמין אותי פנימה ואמר שהם ציפו לי, ושיש
לי חדר מוכן בשבילי. זה היה מאוד לא צפוי. דחירנדה ברהחמצ'רי לא היה נמצא.
אמרו לי שאני צריך לחכות כחמש ימים. התמקמתי בחדר שייוחד לי בקומה השנייה,
ואת רוב הזמן ביליתי בציפייה דרוכה. ופעם אחת, שמעתי כיצד דרך השערים נכנסת
מכונית. זנקתי אל המרפסת, וישר מתחתיי ראיתי מרצדס לבנה. הדלת נפתחה, וממנה
יצאה רגל לבושה בסנדל ישן. אחרי כן יצא מהאוטו אדם לבוש כולו בלבן. כמובן
שזיהיתי אותו. הוא היה בדיוק כמו בתמונה. המורה נכנס לתוך הבית. שמעתי כיצד
חורקות המדרגות כשהוא עלה למעלה, אך אחרי זה הכל השתתק. הייתי מאוד נרגש.
הייתי בטוח שעכשיו תוך דקה או שתיים קוראים לי למורה. אבל אף אחד לא קרא
לי. וככה בדאגה ביליתי יום, ועוד יום, ועוד יום. כל הזמן הזה החדר שאליו
הלך הגורו-ג'י היה עם חלונות מוגפים, והוא לא יצא משם. הייתי נרגש מאוד
כשסוף סוף אמרו לי שהגורו מחכה לי. כשעליתי לחדרו, ראיתי שיש שם סך-הכל
דרגש עץ ושמיכה, שככל הנראה עליהם המורה ישן ותרגל. ספרתי לו למה הגעתי
ומה תרגלתי מספריו. הוא אמר שהוא שמח לקבל אותי כתלמידו. הוא הדגיש שהוא
עייף מרוב האנשים חסרי הכרת-תודה, שלומדים איכשהו ואחר-כך נעלמים. הוא אמר
שלדעתו אני אהיה תלמיד רציני. הוא הרגיש שאני רוצה להיות יוגי ושיש לי את
כל הסיכויים להיות אחד.
אחרי השיחה שלנו, הציע לי ברהחמצ'רי לסוע
לאחד האשראמים שלו, במאנטליי. כמובן שהסכמתי, אבל לא ידעתי מה מחכה לי שם.
תרגלתי כל הזמן, וישנתי 3-4 שעות ביום. היה קר באופן תמידי. הייתי קם בבוקר
לפני הזריחה, עד התרגול הראשון היה הכרחי לבצע מקלחת ותהליכי ניקוי. הייתי
שופך על עצמי מים קפואים, ונקשתי בשיניי כל הזמן שעשיתי את זה. את הפראנאיימות
הראשונות עשיתי עם אור ראשון. התרגול השני היה בחצות היום, השלישי בעת השקיעה
והרביעי – בחצות הליל. רק אחרי התרגול הזה יכלתי ללכת לישון. כל העת הזו
הייתי לבד – הגורו לא הופיע כדי לתת לי אי אילו הוראות. חששתי מאוד שחלק
מהדברים אני עושה לא נכון, אבל לא היה לי את מי לשאול. כשביררתי אצל אנשים
שונים באשראם מתי מגיע המורה, כל יום הם הבטיחו לי – תיכף הוא מגיע. נאספו
לי הרבה מאוד שאלות בשבילו, אבל הגורו לא הופיע. מתנאי חיים כאלה נהייתי
חלש יותר, והתרגול שלי נהיה גרוע. לא היה לי כח. הייתי חייב לישון יותר,
וצצה אצלי המחשבה שאם מדי פעם אדלג על תרגול, אף אחד לא ישים לב. חיה איתי
רק כלבה לבנה גדולה, כלבה של המורה שלי. היא תמיד הייתה הולכת איתי לכל
מקום, והייתה שומרת על חדרי כשהייתי בתוכו. בסוף הבנתי שאני לא יכול להפסיד
תרגולים , הכלבה הזו הייתה משגיחה עליי. היא הייתה הגורו שלי.
המשכתי לשאול את כולם מתי מגיע הגורו, וכולם
כל הזמן ענו לי שבקרוב הוא מגיע. הייתי במצב של חוסר ידיעה שלם. איך זה
יכול להיות, שיש לי כ"כ הרבה שאלות לגבי התרגול, והוא עדיין לא פה!?
הגורו לא שם עליי , החלטתי. פתאום התחוור לי שיש באשראם ספרייה, שבה ניתן
לקחת ולקרוא ספרים על יוגה. בספרייה מצאתי את התשובות לשאלות שלי, אבל עדיין
הרצון שלי לראות את הגורו גבר מיום ליום.
עברו כארבע חודשים, והתושבים המקומיים אמרו
לי יום אחד שהגורו נוסע לכאן. הייתי כל-כך שמח! כשהגורו הגיע, שוב הוא לא
יכל לקבל אותי מיד. חיכיתי חמש ימים שלמים. וגם כשסוף סוף הגיע הזמן ונפגשתי
עמו, הוא היה עסוק מדי מכדי להקדיש לי מספיק זמן לענות על כל השאלות שלי.
הוא שאל אותי: האם הגעת למצב בתרגול שבו אתה יכול לעצור את הנשימה לשלוש
שעות וארבעים ושמונה דקות. הייתי עצוב. אמרתי לו שבגלל תנאי המחייה הגרועים,
התרגול שלי רק נהייה גרוע יותר. אח"כ בדק הגורו, אולי תנאי המחיה בהודו
ממש לא בשבילי? אולי עדיף בשבילי לחזור לשוויצריה? הייתי בשוק. ברחתי משם,
קרעתי את הספרים שהגורו הביא לי במתנה, וזרקתי אותם לבוץ. השגתי חשיש והתיישבתי
על גג האשראם לעשן אותו. כולם יכלו לראות אותי. הגורו מאוד לא אהב כשמישהו
היה מעשן. הייתי עושה לו בכוונה. הוא אמר לי שאם אני אמשיך לשחק עם החשיש
אני אגיע למצב מאוד מסוכן, מצב שאפילו הוא לא יוכל לעזור לי. באופן כללי
הסתכסכנו – ונסעתי הביתה. חשבתי, שכעת אוכל לעשות כל מה שאני רוצה. הרצונות
שלי קרעו אותי לחלקים. היה לי כמות כסף קטנה. נסעתי לתאילנד. יותר מכל רציתי
נשים, מוסיקה וריקודים.הגעתי לשם, אבל במרוצת הזמן הבנתי שלמעשה, אני ממש
לא רוצה נשים מוסיקה וריקודים. חזרתי לשוויצריה והמשכתי לעשן ולנהל חיים
לא סדירים.
עבודה לא הייתה לי, גם לא כסף. ובנקודה מסויימת
זה נמאס לי. חשבתי לי: באפגניסטן יש עשב טוב, ואני צריך להגיע אליו. אבל
יש שם מלחמה. אז נסעתי לפקיסטן. גם שם יש עשב מעולה. מילאתי את המזוודה
ב-12 ק"ג חשיש, ונסעתי לשדה התעופה. מובן הוא שישר עצרו אותי. החוק
שלהם אומר ש-6 ק"ג חשיש זה עונש מוות. לא יכלתי לקוות כבר לכלום.מצאתי
את עצמי בכלא, בחדר מלא טורקים שהכו אותם עד זוב דם באופן קבוע. ישבתי שם
10 ימים.כל הזמן הזה התפללתי: ביקשתי מהגורו את מחילתו, ותרגלתי יוגה. לבסוף,
הגיע יום הדין. הביאו אותי לאיזה מקום והושיבו אותי. ישבתי, חיכיתי למשפט,
והבטתי מסביב במבט מלא רעל. פתאום, באמצע הרעש וההמולה הופיע הגורו שלי.
הוא היה כהרגלו לבוש בלבן, אך נראה מעט צעיר יותר. הוא חלף על פניי, אפילו
לא הביט עליי, והסתגר בחדר שבו היה השופט. כשקראו לי, כל המתרחש היה מאוד
מוזר. השופט אמר שאני לא אשם בכלום, שהכל בסדר איתי, חתם על אי-אילו ניירות.
באותו היום החזירו לי את החפצים שלי והושיבו אותי על מטוס שטס לשוויצריה.
פה הבנתי באמת שכל מה שקרה עד עכשיו היה סך-הכל נסיון. אחרי הסיפור הזה
חזרתי למורה עם הערכה רבה. הוא אמר, שכעת אני יכול באמת להתחיל ללמוד."
כתבות ומאמרים 